
מבוא
במאה ה־21, מקום העבודה הפך לא רק לזירת ייצור אלא גם לזירה טכנולוגית חכמה ומפוקחת. מצלמות, מערכות GPS, מעקב דוא”ל ותוכנות ניטור – כל אלה מציבים אתגר משפטי של ממש: איפה עובר הקו שבין הפיקוח הלגיטימי של המעסיק לבין הפגיעה בזכות העובד לפרטיות?
החוק הישראלי, בדגש על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כמו גם פסיקת בתי הדין לעבודה, מבקשים לאזן בין צורכי הפיקוח הניהוליים של המעסיק לבין זכויותיו החוקתיות של העובד.
הבסיס המשפטי
הזכות לפרטיות היא זכות חוקתית לפי סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בנוסף, חוק הגנת הפרטיות, תשמ”א–1981, קובע שורה של איסורים וחובות על איסוף מידע אישי.
למטרה לגיטימית (למשל: מניעת הונאה, שמירה על רכוש, אבטחת מידע),
במינימום פגיעה אפשרי,
נעשה באופן שקוף, מידתי ומוצהר מראש.
מה מותר למעסיק?
מעקב כזה מותר רק כאשר נעשה ברכב של העבודה, לצורך תפעול ובטיחות.
חובה ליידע את העובד מראש על קיום המעקב.
אין לבצע מעקב מחוץ לשעות העבודה, ובפרט לא כאשר העובד משתמש ברכב גם לצרכים פרטיים.
מה אסור למעסיק?
עקרונות הפסיקה – מידתיות ושקיפות
בתי הדין לעבודה אימצו את גישת המבחן המשולב:
כאשר מתקיימת פגיעה בפרטיות ללא שקיפות או הסכמה, בית הדין עלול לקבוע כי הראיות שהושגו אינן קבילות, ואף לפסוק פיצוי בגין הפגיעה.
מעסיק רשאי לפקח – אך רק בגבולות החוק. מעקב באמצעים טכנולוגיים מחייב איזון עדין בין האינטרס הניהולי לזכויות הפרט. כל אמצעי פיקוח חייב להיות:
✔️ מוצהר
✔️ גלוי
✔️ מידתי
✔️ לצורך לגיטימי בלבד
למעסיקים – חשוב לנסח מדיניות פרטיות פנים-ארגונית ולהחתים את העובדים עליה. לעובדים – חשוב לדעת כי גם במקום העבודה, הפרטיות שלכם מוגנת לפי דין.
קראו עוד קצת עלינו והבינו למה אתם צריכים דווקא את משרדנו לייצוג ולטיפול בעניין המשפטי שלכם.
אם אתם מעוניינים להתחיל בתהליך, פנו אל אחד מעורכי הדין אצלנו ונשמח לייעץ לכם בנושא שבו אתם מעוניינים.